נקיים וטהורים אחרי יום כיפור? אז הגיע הזמן להיזהר גם מ’ריבית והצמדה’

שלום וברכה חברים, בחסדי השם יתברך עבר עלינו יום הכיפורים הגדול הקדוש והנורא, וכולנו בעז”ה נחתמנו לחיים טובים ולשלום. התקדשנו, טהרנו את גופנו ונשמתנו ושבנו בתשובה שלימה לפני צור עולמים.

אבל, כדי ללא לאבד את המעלה הגדולה שהשגנו ביום הכיפורים, וכדי להישאר במדרגתנו הגבוהה נדרש מאיתנו להישמר ולהתרחק לא רק מעבירות גדולות וידועות (עבירות כגון: גניבה, הלבנת פנים ברבים, אכילת מאכלות אסורים וכו’), אלא גם מעבירות שאדם ‘דש בעקביו’, דהיינו: עבירות שאנשים פחות מקפידים עליהם, לעיתים בגלל שהן לא כל כך ידועות ומפורסמות, לעיתים כי קשה להקפיד עליהם, ולעיתים כי האדם לא מרגיש שמדובר בעבירות ממש חמורות ומורה לעצמו היתר (כמובן בשוגג), לעבור עליהן.

כידוע, אחד הדברים החמורים ביותר ביהדות הוא ‘איסור ריבית’–  איסור ריבית על פי ההלכה היהודית מתייחס הן לקבלת ריבית והן לנתינתה. ריבית נקראת בתורה “נֶשֶׁך” או “מרבית”, והתורה מזהירה מפניה בכמה מקומות (למשל: בספר שמות, פרק כ”ב, פסוק כ”ד; בספר ויקרא, פרק כ”ה, פסוק ל”ה-לז; בספר דברים, פרק כ”ג, פסוק כ-כא). כל האנשים העוסקים במתן הלוואה בריבית ומאפשרים את ביצועה, עוברים על איסורים ולאווים המוזכרים בתורה, וכולם בלי יוצא מן הכלל נחשבים לעוברי עבירה.

בשבוע שעבר למדנו על מערכת ההוצאה לפועל, והיום נתמקד בנקודה מאוד חשובה ודי בעייתית הקשורה במי שפונה למערכת ההוצאה לפועל, בעיה שנקראת “הוצאות גביה וריבית’ בהוצאה לפועל. נושא זה מורכב וגדוש ולכן נפצל את הדיון בו ל-2 חלקים, על החלק הראשון נדבר היום ועל החלק השני נדבר שבוע הבא אם ירצה ה’.

היום ,בחלק הראשון כאמור, נתמקד בהוצאות גביית החוב שמערכת ההוצאה לפועל למעשה גובה מהחייב כבר עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל ע”י הזוכה (בהוצאה לפועל ‘חייב’ הוא מי שחייב לשלם כסף לפלוני על פי פסק דין או למשל שיק שפלוני התובע מחזיק, ואילו ‘זוכה’ הוא אותו פלוני שה’חייב’ חייב לו כסף על פי אותו פסק דין או שיק כאמור. בדר”כ ‘הזוכה’ פונה להוצל”פ ופותח תיק כנגד ‘החייב’ כדי שמערכת ההוצל”פ תגבה את החוב של ‘הזוכה’ מ’החייב’. כך למשל ראובן נתן לשמעון שיק בו הוא מתחייב לשלם לשמעון סכום של 4,000 ₪, עבור שכר דירה למשל. לימים ראובן ניגש לבנק, מפקיד את השיק אבל לתדהמתו השיק מוחזר לו על ידי הבנק בטענה של ‘העדר כיסוי’ בחשבונו של שמעון, דהיינו אין מספיק כסף בחשבון הבנק של ראובן כדי לשלם לשמעון את הסכום שרשום בשיק. במקרה כזה ניגש שמעון ‘הזוכה’ להוצאה לפועל ופותח תיק כנגד ראובן ‘החייב’, לשם גביית הסכום שרשום בשיק). כאמור, מיד עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל (ובקיצור: הוצאה לפועל= הוצל”פ), על ידי ‘הזוכה’ מתחילים להירשם לחובתו של ‘החייב’ אגרות וחיובים רבים שונים ומשונים, וזאת בנוסף על מה שהוא באמת חייב לזוכה (מה שנקרא קרן החוב המקורית, שבמקרה שלנו עומדת על סך 4,000 ₪ לפי השיק שנתן ראובן לשמעון עבור שכר הדירה- ראה לעיל). דוגמא לאגרות וולחיובים הנ”ל: מערכת ההוצל”פ גובה אגרה בעד שירותיה, כמו כן, בדר”כ, מיד עם פתיחת תיק ההוצל”פ מערכת ההוצל”פ מטילה חיוב אוטומטי על החייב בגין שכר טרחת עו”ד של הזוכה. כן, ישנן גם הוצאות הקשורות לעיקול מטלטלין שמבצעת מערכת ההוצל”פ עבור החייב, העברתם למקום אחסון ועוד. בפועל, הוצאות הגבייה מכפילות לפעמים את גובה החוב המקורי (שנקרא כאמור ‘קרן’), וחייב שהיה חייב לזוכה 4,000 ₪ – כמו במקרה שלנו- מוצא עצמו מיד עם פתיחת תיק ההוצל”פ נגדו עם חוב לדוגמא בסך של 10,000 ₪ עוד מבלי שניתנה לו הזדמנות להגיב או “לנשום”. ואם לא די בכך, נציין גם שבהוצל”פ מוטלת על החייב ריבית בשיעור של 5% על אי תשלום החוב בזמנו (בחוק ההוצאה לפועל ריבית זו נקראת ‘ריבית פיגורים’). כעת, לפי החוק/המשפט הישראלי כל אלה חיובים כספיים וריביות שעל החייב לשלם לזוכה ללא צל של ספק, וכדאי שגם כמה שיותר מהר, וזאת  כדי לחסוך בריבית שנזקפת לחובתו בכל יום שעובר והחוב לא משולם.

וכעת שאלת השאלות:

לפי ההלכה ולפי דין תורה- על מי מוטלות כל ההוצאות הנוספות הנ”ל שמערכת ההוצל”פ מחייבת בהן את החייב,  על הזוכה או על החייב ?  ואם יש פער בין ההלכה והחוק כיצד על יהודי ירא שמיים יש לנהוג?  אל לנו לשכוח שמי שנהנה מכסף שלא מגיע לו על פי ההלכה (כמו למשל כל התוספות לחוב שזכרנו לעיל במסגרת תיק ההוצל”פ), עובר על איסור ‘גזל’ ועל איסור ‘ריבית’ החמורים עד מאוד.

תשובה:

בהלכה היהודית מצאנו הבדלים בין סוגים שונים של הוצאות. למשל: בעל דין שהזקיק את חבירו לדון איתו בעיר אחרת מהעיר שגר בה הנתבע, אינו חייב לשלם לנתבע את ההוצאות שהלה הוציא  בגין קיומו של הדיון בעיר אחרת, וזאת אף אם הנתבע זכה בסופו של דבר בדין (שו”ע חושן משפט, סימן יד סע’ ה). הסיבה לכך היא שהוצאות אלה מוגדרים בהלכה כ‘גרמא’ בלבד. ( ‘גרמא’ הוא מושג במשפט העברי, שפירושו נזק הנעשה באופן עקיף ולא באופן ישיר. ברוב המקרים מזיק שהזיק את חבירו בדרך של ‘גרמא’ לא יהיה חייב לשלם לו שום פיצוי. לשם הדוגמא, הגמרא במסכת מסכת בבא קמא, דף נה עמוד ב, מביאה מקרה קלאסי ל’גרמא’ והוא: ‘הפורץ גדר בפני בהמת חבירו’- כלומר: אדם ששבר גדר, וכתוצאה מכך הבהמה שהייתה כלואה שם יצאה החוצה והזיקה. האדם הפורץ לא גרם באופן ישיר לנזק שגרמה הבהמה אלא רק פרץ את הגדר, והנזק שהבהמה גרמה הוא תוצאה עקיפה של שבירת הגדר). לעומת זאת, הוצאות שהיו לבית הדין, כגון: שכר של מומחים שעזרו לבית הדין להבין ולברר נושא מסויים (כמו למשל: מומחה רפואי שעוזר לבית הדין לברר מההנזק הרפואי שנגרם לתובע בתאונה או קטטה וכדומה, שמאי מקרקעין שיודע להעריך שווי של נכס מסויים וכו’), שכר הדיין שיושב בדין וכו’ – כל אלה מוטלות על שני הצדדים בשווה.

עוד סוג של הוצאות שההלכה מבחינה בו, הוא הוצאות כספיות שנגרמו לתובע כדי לממש את נכסי החייב. לדוגמא: התובע צריך להיעזר בחברת חקירות כדי לאתר נכסי נדל”ן של החייב בארץ ו/או בעולם- כאלה שהתובע יוכל למכור ולגבות את חובו מהתמורה שמתקבלת מהמכירה, הוצאות פרסום ותיווך- במקרה של מכירת נכס מקרקעין של החייב בשוק החופשי וכו’, גם פה עולה השאלה- על מי מוטל לשלם הוצאות אלה לפי ההלכה, על התובע, על הנתבע או אולי על שניהם בשווה.

במקרה כזה, חלק מהראשונים סוברים שהוצאות אלה מוטלות על התובע לבדו (דעת רבינו ירוחם מובא בבית יוסף, חושן משפט, סימן יד, דיבור המתחיל ‘כתב הריב”ש’), חלק מהראשונים סוברים שהוצאות אלה צריך לשלם החייב (כך פסק גם השולחן ערוך בחושן משפט, סימן קו, סעיף א’). ומכיוון שיש לנו מחלוקת ראשונים על מי מוטל החיוב, לא ניתן יהיה לדרוש מהחייב לשלם הוצאות אלה, הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבהלכה היהודית בכל מקרה שיש ספק את פלוני חייב לשלם כסף אם לאו, לא ניתן יהיה לחייב אותו לשלם, וזאת בגלל הספק אם הוא בכלל חייב.

נסכם עד פה בקצרה-

‘זוכה’ שפונה למערכת ההוצל”פ כדי לגבות חוב מ’חייב’ פלוני, מיד עם פתיחת תיק ההוצל”פ נוספים לקרן החוב המקורית של ‘החייב’  חיובים כספיים רבים, כאלה שהם  הרבה מעבר לקרן החוב המקורית. לפי החוק הישראלי, אין ספק שמי שישלם את כל החיובים האלה הוא החייב עצמו, וגם כל יום שהוא יאחר לשלמם תתווסף לחיובים אלה ריבית אכזרית. לפי ההלכה היהודית, יש להבחין בין סוגים שונים של הוצאות. במקרה של ‘הוצאות טכניות’ שנגרמו לחייב בגין הדיון בעניינו (כגון: שכר טרחת עו”ד, הוצאות נסיעה לדיון בעיר אחרת מעיר מגוריו וכו’), על החייב לשאת בהם בעצמו (בגלל היותם בגדר ‘גרמא’ כאמור). לעומת זאת, הוצאות שהיו לבית הדין עצמו ( כגון הוצאות בגין מומחים כאמור), יהיה על שני הצדדים לשלם בשווה. אולם, לעומת שני אלה, הוצאות שהיו לתובע לשם גביית החוב עצמו (כגון: חברת חקירות לאיתור נכסי נדל”ן של החייב, תשלום על הנפקת מסמכים רלוונטיים כמו ‘נסח טאבו’, שמאי מקרקעין, מתווכים ועוד), ישנה מחלוקת ראשונים על מי הוצאות אלה מוטלות, ולכן לא ניתן יהיה לחייב את החייב לשלם אותם בגלל הספק, ופועל ה’זוכה’ הוא זה שישלם אותם אם הוא רוצה להצליח בתביעתו, ואם הוא בכל זאת יגבה אותם מ’החייב’ (כמו למשל דרך מערכת ההוצל”פ בישראל), הוא ייכשל באיסור ריבית החמור.

אם כך ישנו פער גדול ומהותי בין ה’חוק הישראלי’ ל’הלכה היהודית’ לפחות במקרה של הוצאות שהוציא ה’זוכה’ לשם גביית החוב, ובואו נזכור שמדובר בהוצאות שלעיתים מגיעות לכדי עשרות אלפי שקלים ולעיתים אף יותר.

‘בשורה התחתונה’ מה הפתרון?

לצערי הרב, אין ממש פתרון לאדם ירא שמיים בעניין של ‘הוצאות גביה’ כאמור, ולכן אם מערכת ההוצל”פ גבתה סכומים אלה מהחייב על הזוכה להחזיר לחייב את הסכומים הנ”ל, ולהשאיר בידיו את קרן החוב בלבד בניכוי חצי מההוצאות שהיו למערכת ההוצל”פ בגביית החוב (אלה בגדר ‘הוצאות שהיו לבית הדין’ כאמור ושעל הצדדים לשלמם שווה בשווה). בגדר ההוצאות שהיו להוצל”פ ניתן למנות: אגרות למיניהן, הוצאות בגין עיקולים שההוצל”פ מבצעת עבור החייב, הוצאות דיוור, אגרות דיונים ועוד. בעניין זה מומלץ מאוד להתייעץ עם דיין מומחה בתחום או עם טוען רבני בקיא כדי שאלה יעזרו  ל’זוכה’ לחשב את מה שעליו להשיב ל’חייב’.

יש שרצו להציע פתרון נוסף, והוא במקרה שהצדדים חתמו על הסכם בוררות בבית דין (וזאת במקרה שהם אכן פנו קודם לבית דין של תורה -כפי שההלכה ברוב המקרים מחייבת), ידאג בית הדין להכניס, במסגרת הסכם הבוררות, סעיף מפורש שיטיל על החייב את הוצאות הגביה. אולם, הרב משה פיינשטיין זצ”ל (בשו”ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סע’ כו, ענף ב), כתב שיש בזה בעיה של ‘אסמכתא’ כיוון שהתחייבות זו תלויה למעשה בתוצאות הדיון בבית הדין או בהוצאה לפועל. כלומר: אם ה’זוכה’/ התובע יזכה בתביעתו כנגד ה’חייב’/הנתבע, רק אז יוטלו הוצאות אלה על ‘החייב’/ הנתבע, אבל אם התביעה תדיחה בבית הדין או בהוצאה לפועל, אז ‘הזוכה’/התובע יאלץ לשלם את ההוצאות הנ”ל מכיסו ( בהלכה ‘אסמכתא’ היא התחייבות שאדם מתחייב כלפי חברו, בלא שיש גמירת דעת של המתחייב למלא אחר ההתחייבות. לדוגמא: הנתבע מתחייב בפני התובע בבית הדין שאם התובע יצליח בתביעתו, ישלם לו הנתבע את כל ההוצאות שהיו לו לצורך הוכחת התביעה. כאן יש לנו בעיה של ‘אסמכתא’, מכיוון שהנתבע סומך על כך שהתובע לא יצליח בתביעתו, ולכן הוא גם לא גומר בדעתו באמת ובתמים לשלם לתובע את ההוצאות במקרה של הצלחת התביעה. בהלכה מצב כזה נקרא ‘אסמכתא לא קונה’– דהיינו ההבטחה של הנתבע כלפי התובע כאמור, אין לה שום משמעות, ולא ניתן יהיה לחייב את הנתבע לשלם לתובע, על אף שהתובע אכן הצליח בתביעתו, ועל אף שהנתבע הבטיח לו לשאת בהוצאות אלה במקרה של הצלחת התביעה). גם לבעיה זו ישנו פתרון הלכתי, והוא שבמסגרת שטר הבוררות יעשו הצדדים ‘קניין’ בבית דין חשוב ואז ההתחייבות של הנתבע כלפי התובע תועיל במקרה של הצלחת התביעה- אבל לא כאן המקום להרחיב בנושא זה ונסתפק באמור בלבד.

נסיים בנימה חיובית ונאחל לנו ולכל בית ישראל חג סוכות שמח בעז”ה, שנזכה בחג הזה להיכנס ולשבת בסוכה, אבל מאידך לצאת מכל ההסגרים וההגבלות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב במסכת אבות: “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה’- אמן כן יהי רצון.

המאמר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני. בכל שאלה מעשית יש לפנות לדיין, טוען רבני או לעו”ד הבקיא בתחום ואין להסתמך בשום צורה על האמור.