שלום לכולם, בשבוע שעבר כתבנו על היתרונות העצומים שיש בהליך גירושין שנעשה בהסכמה ובאמצעות גישור. אכן, אין ספק שכל מי שרוצה לחוס על עצמו ועל ילדיו יבחר בדרך הקלה והיעילה של תהליך גישור ושל גירושין מתוך הידברות והסכמה. אבל -וכאן ה’אבל’ הגדול- אין הכוונה ש’בגירושין בהסכמה’ מי מהצדדים צריך להיות תמים, נאיבי או חסר אחריות כלפי עצמו ו/או כלפי ילדיו. בהליך של גירושין בהסכמה חובה על כל צד להתייעץ, לבדוק, לחקור ואף לעמוד על שלו בכל הנוגע לדברים שהם מהותיים ועקרוניים עבור עתידו ו/או עתיד ילדיו. כדי להסביר את עצמי אתן לכם דוגמא חמה מהתנור:
בשבוע שעבר ישבו במשרדי- פה בהר חומה- זוג שהתגרש כבר לפני כ-11 שנה. הזוג התגרש באמצעות הסכם גירושין עליו הסכימו הצדדים ואותו הסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני בירושלים. הזוג הגיע אלי בעקבות טענות של האישה שהבעל מפר את הוראות ההסכם, כגון: לא מפקיד דמי מזונות בזמן, לא עומד בהסדרי ראייה וכו’. במהלך פגישות גישור שערכנו במשרדנו פתחנו לדיון את ההסכם עליו חתמו הצדדים בבית הדין הרבני ומגמתנו הייתה להתאים מחדש את ההסכמות שבהסכם למצבו הנוכחי של כל אחד מבני הזוג נכון להיום. שיתוף הפעולה בין בני הזוג היה ממש מצויין, אלא שלפתע צפה לה בעיה. האישה ביקשה מהגרוש שלה לבצע את הסעיף בהסכם שמחייב אותו לדאוג להעביר על שמה את דירת המגורים בה היא מתגוררת כיום, ושהינה בבעלות משותפת של בני הזוג הגרושים עד היום. האישה רצתה לוודא שלאחר שכל הילדים יתחתנו (לבני הזוג 6 ילדים כשמחציתם כבר התחתנו ובשנים הקרובות עתידים שאר הילדים להתחתן בעז”ה), יהיה לה ביטחון שתהיה לה דירת מגורים הרשומה על שמה, ושחלילה לא תמצא עצמה “ברחוב”. הכל טוב ויפה, אבל לפתע – כרעם ביום בהיר – הבעל הזכיר לאישה שביום הדיון היא בעצמה אמרה לדיינים שמה שחשוב לה היא העובדה שהיא תגור בנכס רק עד שאחרון הילדים יתחתן ומה שיקרה אח”כ לא מעניין אותה– לחיזוק עמדתו הציג הבעל מסמך פרוטוקול מבית הדין שבו אכן כתובים הדברים מילה במילה. (חשוב לציין, שבמעמד חתימת הסכם הגירושין בית הדין נתן גם להסכמות שעלו בפרוטוקול הנ”ל תוקף של פסק דין, כך שדברי האישה הפכו להצהרה מחייבת מבחינה משפטית). הבעל טען שכיום אינו יכול להבטיח לאישה את דירת המגורים, שמצבו הכלכלי כיום ובעתיד לא ברור, ושהוא אינו יכול לחתום על סעיף שמחייב אותו לתת לאישה את דירת המגורים. כשהסתכלתי על האישה לשמוע את תגובתה היא הסתכלה עלי בפנים קפואות ואמרה: “הייתי אז ילדה לא הבנתי מה אני עושה, בכלל לא התכוונתי למה שאמרתי, רק רציתי לגמור עם זה, בכלל לא האמנתי שנתגרש”. למרבה הצער דברי האישה הנ”ל לא נכתבו בפרוטוקול ואין להם שוב זכר או רמז. לא כאן המקום לדון באפשרויות המשפטיות שעומדות לאישה, אבל הלקח לגמרי ברור.
מסיפור כואב זה אנו למדים שגם אם מגיעים לגישור וגם אם הכל נעשה בהסכמה, כדאי מאוד לכל אחד מכם להתייעץ עם בעל מקצוע מטעמו אודות המשמעויות של ההסכמות או ההצהרות שלו בהליך. אין הכוונה לבוא עם עו”ד ולהילחם בחדר הגישור במקום בבית המשפט- אחרת אנחנו חוזרים לאותה מלחמה מיותרת עליה כבר דיברנו, אלא הכוונה שצריך להבין היטב את ההסכמות אליהם אתם מגיעים ואם צריך להתייעץ לגביהן לא להתבייש לבקש מהמגשר ‘פסק זמן’ כדי להתייעץ מחוץ להליך הגישור.
בתקווה שבעזרת השם הדברים יהיו לכם לעזר ולהכוונה טובה.
